בסוף האלף הקודם, הרבה לפני עידן הזום, ולפני יישומים מקוונים שהיו לפניו, התבקשתי לקיים הרצאה "מרחוק" לקהל שחלקו בישראל וחלקו בכמה מדינות באירופה. זו הייתה הרצאה של כשעתיים, והיא הועברה באמצעות לווין. אני יושב באולפן, מולי שתי מצלמות, ועל השולחן שלוש מקלדות ושלושה מסכים שמחוברים לשלושה מחשבים שונים – אחד למצגת, אחד לשליטה על פרמטרים שונים של השידור, ואחד עם רשימת המשתתפים שבאמצעותו יכולתי להחליט למי לפתוח את המיקרופון במהלך ההרצאה. מעבר לזכוכית – טכנאי שאמור להתערב אם יש תקלה.
בדרך כלל אין בעיה אם הרצאה מסתיימת דקה או שתיים לפני או אחרי הזמן. אבל כאן הבהירו לי חד-משמעית: (א) ממש לא רצוי לסיים לפני הזמן, כי דקת לווין עולה המון כסף וזה סתם יהיה בזבוז; (ב) בשום פנים ואופן לא לסיים ולו חצי דקה אחרי הזמן, כי בתום שעתיים הלווין פשוט עובר לשדר משהו אחר…
היה מאתגר. אבל עמדתי בגבורה בלוחות הזמנים ובשליטה על נפלאות הטכנולוגיה של אז. מי חלם אז על הנוחות של הזום…