אזור הצפון המיושב של פינלנד, ארץ האגמים, יפה במיוחד בתקופת השלכת. הוזמנתי לשם להרצות באוניברסיטה קטנה בפני קהל של רופאים ואנשי מקצועות בריאות נוספים. זו שהזמינה אותי ביקשה לקבל מראש את תקציר ההרצאה, ממקור החולי אל מקור הבריאות. כתבתי לה שלמרות הנושא הרציני, ההרצאה מתובלת בהומור. היא ענתה "אל תיקח את זה אישית, אבל כאן זה לא ילך; בפינלנד אנשים לא נוהגים להחצין רגשות, ובטח לא לצחוק בהרצאה אקדמית באוניברסיטה". קיבלתי את דבריה בהכנעה.
במינגלינג שהתקיים לפני ההרצאה הבנתי על מה היא מדברת. אנשים, באופן כללי, חתומי פנים. זה אומנם היה לפני הקורונה, אבל נראה לי שבסוף הקורונה הם מאוד שמחו כשהוסרה המגבלה של 2 מטרים, והם יכלו לחזור ל-5 מטרים שהם רגילים אליהם… 😊 אולי אני מגזים, אבל זה היה המסר, וכמי שמסביר בהרצאה על אומנות ההתבוננות כמה חשוב להימנע משיפוטיות, קיבלתי את זה והוצאתי בראשי את כל רגעי ההומור מההרצאה.
הגיעה שעת ההרצאה. אני עולה לבמה ומבחין בפסנתר שעומד בצד. בודק בחטף שהוא לא נעול, ופותח את דבריי: "בוקר טוב, אני שמח להיות פה ולדבר אתכם היום על גישה שונה מזו שהורגלנו אליה, בכל הנוגע לתחום של חולי ובריאות". הקהל יושב בשקט. וכאן מגיע הרגע הספונטני: "אם ההרצאה תשעמם לכם," אני מוסיף, "בבקשה תגידו לי, כי יש לי תוכנית חלופית, ואדגים לכם אותה".
אני ניגש לפסנתר, פותח אותו, מתיישב על הכיסא, ומנגן קטע ג'אז שנמשך לא יותר מ-30 שניות. קם, סוגר את מכסה הפסנתר, וחוזר למרכז הבמה.
דממה.
ואז, חלקיק שנייה לפני שאני ממשיך ופותח בהרצאה, האולם כולו – כאילו מישהו לחץ על כפתור – פורץ בצחוק אדיר. ואני? אני מבין באותו הרגע שגם כאן אפשר לשלב הומור בהרצאה.
אחרי ההרצאה, זו שהזמינה אותי אמרה לי: "אני חייבת למצוא את מספר הטלפון של ספר השיאים של גינס. מה שעשית פה זה שיא שאף אחד לא התקרב אליו"… 😊