בהרצאה בפני קהל צעיר על סקרים, על שקרים ועל מה שביניהם דיברתי על תופעות בעולמנו שקשורות זו לזו, וכדוגמה ציינתי שיש קשר בין שבוע ההיריון לבין משקל העובר (כשאחד עולה, גם השני עולה), אבל אין קשר בין שבוע ההיריון לבין מין העובר (מין העובר לא משתנה עם התקדמות ההיריון). בסוף ההרצאה ניגשה אליי מישהי ואמרה "אני לא כועסת, לא הייתה לך שום דרך לדעת, אבל הדוגמה שנתת – שהייתה טובה – פגעה לי בבטן ולא אפשרה לי להמשיך להקשיב". בלי להבין מדוע, התחלתי לומר שאני מצטער על החוויה שלה, ואז היא הוסיפה "בשבוע שעבר עברתי לידה שקטה".
הבעתי בפניה את צערי הרב, ואחר כך חשבתי לעצמי מה אני לוקח מזה.
יש נושאים שאני נמנע מהם בהרצאות לקהלים מסוימים. לדוגמה, בהרצאה אומנות ההתבוננות יש תמונות שצולמו במצעד הגאווה ואני נמנע מהצגתן בפני קהלים שאני יודע שזה עלול להביך אותם או לפגוע ברגשותיהם. באותה הרצאה יש לי סיפורים על מנהגי קבורה ברחבי העולם, אבל אני לא מספר אותם לקהל מאוד מבוגר. ועכשיו, כשאני פוגש קהל צעיר, אני נמנע מדוגמאות בנושא היריון ולידה, כי אין לדעת מי עברה לידה שקטה ומי עוברת קשיים עצומים בכניסה להיריון.
ועם זאת, כל קהל הוא מגוון, וכמו בחיים בכלל, גם בהרצאות – הדרך הבטוחה היחידה להבטיח שדבריך לא יגרמו אי-נוחות לאדם זה או אחר היא… לשתוק. ולכן, בהיותי משתדל להיות מודע ורגיש לאפשרות זו, אני חי בשלום עם הידיעה שפה ושם דבריי עלולים לפגוע בשומעים, אך אני מבטיח לכם שלעולם אין לי כוונה כזו.
עלינו, המרצים, מוטלת החובה ללמוד את השיעורים האלה ולזכור שהקהל שבא להקשיב לנו הוא אנושי. כל אחד עם סיפור חייו, ומכל אחד אפשר ללמוד. ולכן, כל הרצאה – גם אם היא בנושא שהרצינו עליו מאות פעמים – היא במובן מסוים הפעם הראשונה שלנו על הבמה.