יש בית דיור מוגן בירושלים שהרציתי בו כבר פעמים רבות. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, כשעוד לא הכירו אותי, הרציתי על סקרים, על שקרים ועל מה שביניהם. כמו שאני נוהג תמיד כשאני מרצה במקום חדש, הגעתי מוקדם כדי לוודא שהכול מתחבר ולהכיר את האולם. כך יצא שהייתי מוכן כבר חצי שעה לפני ההרצאה, והיה פסנתר בצד האולם. והפסנתר קורץ לי ואומר "בוא לנגן".
האולם היה עדיין ריק, אז התיישבתי לנגן. לאט לאט התחיל הקהל למלא את האולם, וליהנות מהשירים הישנים והאהובים (לדוגמה, Besame Mucho) שניגן האורח הלא-מוכר (אולי הוא בן של אחד הדיירים?).
שתי דקות לפני השעה היעודה קמתי מהפסנתר במטרה להתחיל את ההרצאה. מישהי עוצרת אותי ואומרת "למה הפסקת לנגן, זה היה כל כך יפה. זה בטח יותר נחמד מאיזו הרצאה על סקרים!" ואחרי רגע היא מוסיפה "וחוץ מזה, המרצה עוד לא הגיע!"
לקח לי קצת זמן לשכנע אותה שאני הוא המרצה… לבסוף היא התרצתה, ואמרה "אם אתה מרצה כמו שאתה מנגן, אז תהיה לנו הרצאה נהדרת!" התחייבתי שאם ההרצאה תשעמם אותה, אני חוזר לפסנתר. אבל הצחוק שלה (ושל אחרים) במהלך ההרצאה השאיר את הפסנתר מיותם…😊